להתענג על הסבל

"לא תאמיני, היא ניתקה לי את הטלפון" זעקה סימה מתוך הנייד שלי הבוקר.

"מי?" שאלתי "את לא אמורה להיות בסדנת יוגה היום? קרה משהו?"

"כן הייתי צריכה" ענתה "אבל הנכדה שלי חולה וההורים שלה עובדים. אז התקשרתי לאביבה ואמרתי לה שתנסה להציע את המקום שלי לחברה אחרת שלה כי אני חייבת להישאר עם הקטנה. ומה את חושבת שהיא ענתה?" המשיכה כולה נסערת, לא מחכה לתשובה שלי "הדבר היחיד שאת חייבת זה לאסוף אותי כמו שקבענו לפני חודש. כשהסברתי לה שכבר הבטחתי לבן שלי שאבוא לשמור על הקטנה, היא אמרה שזו הפעם האחרונה שקבעה איתי וניתקה את השיחה, את מאמינה?"

"היא צודקת" עניתי לסימה "אביבה צודקת, זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה שאת מבטלת תכניות". לא רציתי להוסיף ולומר לה שאני כבר מזמן הפסקתי לבנות עליה, מאותה הסיבה.

"מה את חושבת" השיבה לי סימה כמעט בבכי "שלא הייתי מעדיפה להיות עכשיו בסדנא? לקחתי חופש מהעבודה עבור זה".

זה ההבדל בין לשרוד או לחיות. לשרוד = להיות בסדר, לרצות, להמשיך לוותר, להתקיים.

לחיות זה לחדש, לרענן, להרגיש את האנרגיה זורמת בגוף ובמוח שלנו.

למרות האהבה הגדולה שלנו לנכדים, לא תמיד מתאים לנו לבלות איתם. גם לנו יש דברים יותר חשובים ומעניינים מאשר לנגב את האף לנכד ולדאוג לכסות אותו. זה בסדר להודות בכך.

"סבתא וסבא זה מותרות" אומרת הבת שלי וזה נכון. אבל בשביל שנוכל להמשיך להיות מותרות, אנחנו חייבים לדאוג שלא להפוך למובן מאליו. אל דאגה, הם ילמדו להסתדר בכוחות עצמם ולנו יהיה יותר מה להעניק להם. אי אפשר לשאוב מים מבאר יבשה.

אז בשבת נסענו עם חברים ליקב (בלי סימה ובן זוגה), טעמנו יין, ירקות וגבינות. עשינו סיור ביקב ובסביבה. בערב יצאנו להצגה עם חברים נוספים וביום ראשון אחה"צ בילינו עם הנכדים ושחררנו לכמה שעות את ההורים. נראה לי שכולם היו מרוצים.

"מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך"

#נשים #הגילהשלישי #מזוןלנשמה #פנאי #פתגמים #גילהזהב #אזרחוותיק #סבא #סבתא #כתיבה #נכדים