עכשיו
- רינהת
- Feb 15, 2017
- 2 min read
בוקר של יום שאני שואלת את עצמי מה אני עושה כאן? בשביל מה? משמעות ועוד מחשבות שעושות לי לא נעים, אבל לא מצליחה להשתלט ולהזיז אותן הצידה. מחשבות שצצות כבר בגיל ההתבגרות, אז יש הרבה דרכי מילוט. לאחר מכן בעבודה - זהו? כך יראו הימים, השבועות, החודשים? שחיקה. והנה הקמנו משפחה ויש ילדים תודה לאל אבל, רגע, אין דרכי מילוט מהיום יום, מפעולות שחוזרות על עצמן - בישול, כביסה, טיפול בצרכים של אחרים ואי אפשר לצעוק די, מתחרטים, אין דרך חזרה והשאלות מתחננות, 'זה הכל?'
מכחישים שישנה סוגיה קשה: יום אחד, עוד יבוא היום שלי, והיום הזה לא מגיע, כי זמן שלא לוקחים לא מקבלים ואז מוחים ורוצים להאמין ש"כשנצא לפנסיה..." ושוב המחשבות ומגיע הרגע שהנשמה לא מקבלת יותר דחיות, היא זועקת "עכשיו".
אצלי זה קרה הבוקר. שמעתי שאגה שיוצאת מתוכי "עכשיו". הודעתי שיש לי פגישה חשובה ולא אהיה זמינה עד שעות אחה"צ. לבשתי נוח גם למצב הליכה, בחוץ גשם. נכנסתי לרכב ושאלתי מה בא לי?
התשובות היו: להיות לבד, כך שלא אצטרך להתחשב.
מקום שאוכל לראות ולשמוע משהו חדש, אצלי זה חייב להכיל אותיות ונייר.
שאוכל לשבת מפעם לפעם לכתוב או לקרוא, מבלי שאבלוט בשטח.
מפליא איך כששואלים מגיעות התשובות: 'מוזאון ארצות המקרא ירושלים' - כל כך הרבה זמן אני אומרת יום אחד... אז נכון שזה אומר שעה הלוך ושעה חזור בגשם, ועוד סיבות למה לא היום, אבל אני הרי החלטתי שמעכשיו זה רק למה כן.
והנה אני יושבת בקפטריה של המוזאון, בהפסקה של סיור שתלוי על צווארי, שותה קפה וכותבת. יודעת שאת הרגע הזה אני מוסיפה לאוסף הרגעים שלי.
כמובן שקניתי מחברת חדשה וספר מדהים שהוציאו למכירה מהספרייה שלהם, כיוון שקיבלו עותק נוסף...
עוד אחזור לשם, אולי לא לבד.
"חכם בלי ספרים כאמן בלא כלים"
Comments